צרות בצרורות-נשים מספרות על עצמן

שמי מיטל. גדלתי בבית חרדי ב'בני ברק'. למדתי בבית ספר יסודי חרדי 'בית יעקב', עברתי לסמינר 'וולף' התקבלתי בקלות הייתי תלמידה חרוצה ומוכשרת וצנועה וכל מה שצריך.



סיימתי את הסמינר בכיתה י"ב, התחתנתי עם בחור ישיבה, כמובן לומד כל היום כמו שכולם רוצים.



עם הזמן התחלתי לעבוד במקום מאוד מכובד ונחשב. ואז הגיע הלחץ החברתי, ותמיד היה חשוב לי להיראות הכי טוב היכן שאני נמצאת, לא אהבתי לבלוט רציתי רק להרגיש טוב עם עצמי. באמת הצלחתי במטרה שלי להיראות הכי טוב. לבשתי את הבגדים הכי יפים, לאט לאט החלפתי מכיסוי ראש לפאה. כמובן לא העזתי לעבור לפאה ממש, לבשתי פאה סינטטית עם כובע לא חשבתי לעבור לפאה לא צנועה.



התחילו בעיות עם השכן ממול עד שנאלצנו באותה שנה בגללו לעבור דירה, זאת דירה שגרנו בה קרוב ל-10 שנים. גם עם הבעל פתאום לא היה בדיוק כמו קודם!



עברנו לעיר אחרת. ובכל אותה תקופה עבדתי באותו מקום, אך שם הניסיונות גדלו וגברו, כי שם האוכלוסיה הייתה יותר מודרנית ולכן גם הרצון לביגוד מודרני גבר, עברתי לפאת 'קאסטם' טבעית בלי כובע.



עברו שנתיים והצרות ממש גברו.



את הדירה שהשכרנו השכרנו בטעות לאדם הלא נכון, ו-7 חודשים לא שילמו לנו שכירות. הסתבכנו בכספים... הצרות פשוט הלכו וגברו. ואז נאלצנו לעבור מהדירה ששכרנו בעיר השניה כי נוצר לנו חוב בשכירות והיינו צריכים לשלם גם שכירות וגם משכנתא על הדירה שהייתה לנו, וגם היינו צריכים להוסיף עוד כסף לעורך דין כדי להוציא את הדיירת.



הסתבכנו בכספים כהוגן. נאלצנו בסופו של דבר למכור את הדירה, לא היה לנו ברכה בכסף... הייתי מקבלת משכורת ליד וזה היה פשוט נעלם, לא יודעת איך.



אני רוצה לחזור לנקודה הקריטית של החיים שלי.



זה התחיל כשבעלי אמר לי: "החלטתי להזמין לך פאה עבודת יד, אני מכיר מישהו שעובד בחוץ לארץ הוא עושה פאות לכל השחקניות בהוליווד הוא אלוף, זאת פאה מאוד יקרה השווה 3,000 דולר!! ואני רוצה שהוא יסרוג לך את הפאה על הראש ממש, אני רוצה שזאת תהיה הפאה הכי טבעית".



כאן אני רוצה לומר, שבהתחלה אני זו שרציתי את הפאה הסינטטית והכובע ובעלי התנגד, אבל בשלב הזה בעלי היה זה שרצה את הפאת 'קאסטם' ואני התנגדתי, רציתי לחזור אחורה ולהוריד את הפאה.



אמרתי לו: "מה?? מה פתאום שספר גבר ימדוד עלי...?"



"לא איכפת לי, ככה אני רוצה"



כבר אז היה לו חבר מודרני שהתחבר איתו ואשתו של החבר הייתה עושה אצל אותו ספר פאות.



אז הייתה לי פאת 'קאסטם' זרקתי אותה וחזרתי לכיסוי ראש, ובעלי החליט שאני אחזור לפאה הרבה יותר יקרה ומשובחת וטבעית יותר.



דיברתי עם דודה שלי על כך, אהבתי להתייעץ איתה, אמרתי לה: "תראי, בעלי כבר לא אוהב אותי יש לנו הרבה צרות... למה שלא אשים פאה? כל החברות, כל נשות האברכים הולכים למפגשים. תמיד הן כאלה יפות, הוא יסתכל עליהן ויראה אותן יפות עם פאות ואילו אני אלך עם כיסוי ראש?! הוא יסתכל על אחרות הוא לא יסתכל עלי כי אני לא מספיק יפה כמו כולן..."



כך דיברתי ודיברתי... היא הקשיבה לי בדומיה.



ואז היא אמרה לי כך: "אם את חושבת שהוא יסתכל עלייך על חשבון הקב"ה, אז תדעי לך שמה שבטוח יקרה זה שהוא בכלל לא יסתכל עלייך, ואז תאבדי גם את הקשר עם בעלך וגם עם הקב"ה!!!".



כשבעלי הגיע כבר לא היה מנוס, לא יכולתי לעמוד בפניו. הלכתי איתו לאותו מומחה פאות והזמנו את הפאה הזאת. מאותו רגע הרגשתי רע מאוד אבל כבר לא היה לי את הכוח להילחם בזה.





* * *




בעבודתי הייתי יושבת ליד איזה פקיד. יום אחד הוא שומע שסיימתי שיחה בטלפון, הוא פונה אלי ואומר לי: "מה אמרת? ילדים?"



אמרתי לו: "כן"



"מה יש לך ילדים... את נשואה?"



אמרתי לו: "כן"



"אני לא מאמין! הייתי בטוח שאת סתם בחורה רווקה... את נראית ממש רווקה..." הוא התחיל לגמגם. הוא היה המום.



במשך חודש ימים הוא לא קלט שאני נשואה.



וזה בגלל אותה פאה שהייתה כל כך טבעית. היה לי שביל, והיה קרקפת. את השיער יכולתי להעביר לצדדים ולאחור... להיכן שרציתי להעיף את השיער, העפתי. היו בה פסים של גוונים מיוחדים ששזר אותם בשיער, זה היה משהו מטורף. אין דברים כאלה.



תוך חצי שנה, מרגע שקניתי את הפאה האיומה הזאת, עברתי גיהנום עלי אדמות, צרות נחתו עלי בצרורות...



באותו חודש איבדתי את הבית שלי. הבנק התחיל ללחוץ על המשכנתא, המשכנתא גדלה והיינו עדיין מסובכים עם החובות שהשאירה הדיירת. נאלצנו למכור את הדירה. מכרנו וסגרנו את המשכנתא. חשבנו לקנות דירה אחרת בעיר החדשה שאנו גרים בה.



שמנו את הכסף למשמורת. נכנס בנו רוח תזזים והתחלנו לפזר... קנינו ריהוט... כל מיני דברים... כספים נעלמו לא הבנתי לאן. כל הכסף של הדירה רוב רובו נעלם ואני נותרתי ללא קורת גג.



מיד לאחר מכן חוויתי הפלה, מעולם לא היה לי כזה דבר אני אשה בריאה.



ההפלה הסתבכה ואחרי שבוע חזרתי ל'בית החולים' הגעתי כמעט בלי הכרה, הייתי צריכה לעבור שוב גרידה...



לא חלף זמן רב, בעבודה שעבדתי חשדו בי על דבר שלא עשיתי והעיפו אותי משם בבושת פנים. המנהל קרא לכל העובדים ובייש אותי ליד כולם... ואחר כך זרק אותי החוצה בלי פיצויים, מצאתי את עצמי בלי עבודה על לא עוול בכפי.



חודש וחצי לאחר מכן, בעלי פשוט החליט שהוא עוזב, הוא הלך בלילה ויותר לא חזר.



לא עבר שבוע וגנבו לי את הרכב.



נשארתי בגיל 26 וחצי עם ילדים, בלי בית, בלי עבודה, בלי בעל, בלי רכב, רק עם הבגדים שעלינו ובלי המשכורת המכובדת מהמקום "הנחשב" שבו עבדתי.



התחלתי ללוות כספים מאנשים.



החורף התחיל ולא היה לי בגדים לילדים. הלכתי ומכרתי את כל התכשיטים שלי שהיו שווים כמה אלפים וקיבלתי תמורתם 2,000 שקל. לקחתי את הכסף הזה וקניתי לילדים בגדים וקצת אוכל, זה החזיק לי לפחות לתקופה הראשונה.



אבל עדיין לא הבנתי את הרמזים שהקב"ה שולח לי.



המשכתי לקנות בגדים בקניון. הכי יפים, הכי מושכים, הכי מוחצנים. ולאחר חודשיים התחלתי לקבל מזונות הייתי צריכה להתרגל ל-3,000 שקל לחיות איתם.



לאחר עשרה חודשים של גיהני גיהנום שהכל היה שחור, באותה תקופה הסתבכתי בחובות. היה יוצא לי בזק 1,300!! שקל, נייד עוד 1,300!! שקל... עד שניתקו לי את הטלפון והנייד.



הייתי יוצאת הרבה עם חברות. לוויתי מכל מקום שרק אפשר ולא חשבתי בכלל איך להחזיר... לא חייתי פה הייתי באיזה ערפל. רציתי רק ליהנות וליהנות לא לחשוב על היום ולא על מחר.



לאט לאט הלכתי והסתבכתי עוד ועוד בחובות עד שהגיעו אלי מהוצאה לפועל, וגם הכסף נגמר.



ואז קיבלתי את הגט.



לא האמנתי שזה קורה לי.



ליום של הגט הזמנתי עוד פאה יותר יפה באותו מחיר, נתתי צ'קים בתשלומים, וכך הגעתי לקבל את הגט.



שם הייתה לי קריסת מערכות.





* * *




יום אחד הגעתי להוריי אמרתי להם: "יש לי משהו לספר לכם", התחלתי לבכות, "הסתבכתי, אני בצרות".



הוריי מאוד נבהלו כי אני טיפוס מאוד עצמאי, כל החיים שלי עבדתי היה לי כל מה שאני צריכה.



אני שהיה לי בית ורכב ועבודה קבועה במקום כל כך מכובד... ואם מיטל אומרת שהיא בצרות אז היא באמת בצרות.



אמרתי להם: "אני מסובכת בחובות, שקעתי בהלוואות, יש לי הוצאות לפועל, ורוצים להעיף לי את הילדים מהתלמוד תורה כי שמעו שהתגרשתי... אני מרימה ידיים אין לי יותר חשק לחיות, אני לא יכולה להסתכל בעיניים של ילדיי אין לי מה לתת להם".



הם נורא נבהלו. מיד הם תפסו אותי והחלו לדבר איתי.



אבא שלי דיבר עם אמא שלי כמה דקות. הם קראו לי ואמרו לי: "תביאי את הילדים שלך לפה שבועיים. לכי תסדרי את כל הסידורים שלך, לכי לביטוח לאומי, לכי לארנונה תסדרי את החוב, תפרסי צ'קים בתשלומים... תעשי כל מה שצריך. חובות בבזק ובפלאפון בואי תראי לנו אנחנו נעזור לך, לכי תבלי קצת תשתחררי תנוחי ואנחנו נשמור עליהם".



הם הצילו אותי.



הבאתי את הילדים. הייתי עם עצמי. חגגתי, המשכתי ללכת כמו שאני: מודרנית, פאה, משקפי שמש, קצר, צמוד, מושך, נעלי עקב גבוהות... אבל הכל מבפנים מרוסק.



יום אחד אני חוזרת הביתה.



אני מורידה את המשקפי שמש, מורידה את העדשות הירוקות, מורידה את הפאה, שמה את הכובע של הבית, שמה חלוק בית פשוט. הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי לעצמי: "מיטל, תסתכלי רגע במראה, זאת מיטל האמיתית. מה זה כל הקליפות האלו שאת שמה על עצמך ברחוב?"



זאת הייתה נקודה של הארה בתוך כל החושך הזה. כאילו הקב"ה קרא לי ואמר לי: "מיטל, לאן הלכת? למה איבדת את הדרך? בואי תחזרי אלי אני כאן מחכה לך, למה עוד לא חזרת? את לא רואה שאת רצה קדימה לבד ואת מאבדת את הדרך?! בואי תלכי אחרי אני אוביל אותך, אני אקח אותך לדרך הכי טובה כמו שרק אבא יכול להוביל את הבת שלו, לאיזה אשפתות הלכת לנבור...?!".



אבל עדיין הייתי חלשה מדי.



סגרתי את כל החובות. כל מה שהייתי צריכה לעשות עשיתי. החזרתי את הילדים הביתה.





* * *




באותה תקופה הכרתי בחורה בשם יעל. היא הייתה מאוד צדיקה... 'דוסית', לא הבנתי מה הקשר שלי אליה אבל מאוד התחברנו אחת לשניה. כל שבוע היא הייתה באה לקחת אותי עם הרכב לשיעור - תורה לשמוע דברי אמונה ובטחון.



הרבנית המדהימה שדיברה שם, היא אחת הרועים שהובילה אותי להיכן שהגעתי.



כל כך הייתי שקועה בכל הזוהמה הזו ובדיכאון שהייתי ישנה כל היום. לא היה לי כוח לעשות כלום כי נהרסו לי החיים, ובאותה תקופה בעל הבית - המשכיר החליט שבגלל שהתגרשתי הוא מוציא אותי מהדירה, הוא השאיר לי מכתב איום שהוא יוציא לי את הדברים.



עברתי לדירה אחרת עם הרבה קשיים... היא הייתה מתקשרת אלי ואומרת לי: "אני פה למטה מחכה לך מתחת לבית... אני לא זזה מכאן". היא הייתה שולפת אותי בעל כרחי מהבית.



לשיעור הראשון באמונה, באתי כמובן עם חצאית קצרה, חולצה צמודה, פאה...



אני באה לרבנית ואומרת לה: "תראי, אני עכשיו רוצה ללכת לראות סרט, אוקיי, זה לא משנה לי גיהנום גן עדן יענישו אותי יתנו לי שכר... זה לא מעניין אותי, אני עכשיו רוצה לראות סרט! לא איכפת לי שיענישו אותי אני רוצה לראות סרט, מה יעצור אותי?"



הרבנית שתקה. ואז היא הרימה את הראש והסתכלה אלי ואמרה לי: "תראי, לא מסתכלים על זה ככה מסתכלים על זה אחרת; האם מה שאני הולכת לעשות עכשיו זה לשמח את ה' - את אבא שלי את הקב"ה - או יעשה אותו עצוב, כך מסתכלים על זה". הסתובבה והלכה.



נשארתי על מקומי המומה.



היא הנחיתה עלי 'בלוק' על הראש!!!



היא לקחה את המשקפת שאני מסתכלת בה שנים ופשוט סובבה אותה לכיוון אחר.



כל החיים שלי שמעתי אם תעשי ככה תקבלי שכר ואם לא תקבלי עונש... פתאום היא נתנה לי זווית ראייה חדשה לחלוטין!! שלא הייתה מוכרת לי!



לא זזתי ממקומי לקח לי כמה דקות לעכל את זה. המשפט הזה הלך איתי כל כך הרבה שנים אחר כך. הרבה פעמים זה עצר אותי מלעשות כל מיני דברים.



באותה תקופה פגשה אותי איזו מישהי שהולכת עם 'שאל' רחב ואומרת לי: "תראי גברת אפשר לומר לך משהו?"



אמרתי לה: "כן"



היא אומרת לי: "תראי את כל כך צנועה, אבל אם היית שמה גרביים עבות, את היית מושלמת!".



אני בלב צחקתי. אמרתי, 'איזה חצאית קצרה וצמודה אני הולכת, איזו חולצה צמודה, איזו פאה ארוכה ומגרה, איזה איפור, איזה עדשות ירוקות, איזה עקבים... וזאת אומרת לי אם הייתי שמה גרביים עבות הייתי מושלמת...'



היא אומרת לי: "אני לא הייתי אומרת לך את זה אבל אני אגיד לך את האמת, יצא לי לראות אותך כבר שלוש פעמים ברציפות ואני בכלל לא מכירה אותך, נראה לי שמשמים אני צריכה להגיד לך את זה". אמרה והלכה. - קראו לה רות.



לא התייחסתי אליה.





* * *




בוקר אחד הבן שלי בן השנתיים קם ולא יכול לצאת מהלול, והוא בוכה ובוכה.



אני אומרת לו: "למה אתה לא יכול לצאת?".



הוא אומר: "אמא, אני לא יכול כואב לי הרגל".



עבר יום ראיתי שזה לא עובר לקחתי אותו לרופא.



הרופא אומר לי: "מה??! יום שלם השארת אותו כך??! את יודעת שמסתובב עכשיו חיידק שפוגע בעצבים של תינוקות בגילאים האלה ואם זה פוגע בהם הם לא יכולים ללכת יותר, זה מאוד מסוכן!



אני מטיס אותך עכשיו ל'בית החולים'".



הוא נתן לי הפניה דחופה, טסתי עם הילד ל'בית החולים' עשו לו בדיקות דם... בינתיים הלכתי לקנות משהו מאיזה חנות והנה אני רואה את אותה רות. היא מחבקת אותי כאילו היא מכירה אותי שנים, לא הבנתי מה היא רוצה ממני, היא אומרת לי: "אולי בכל זאת תקבלי על עצמך גרביים עבות".



אמרתי: 'רבונו של עולם, מאיפה האשה הזאת הגיעה אלי?' - אני אומרת לה: "תראי, אני לא מכירה אותך, אבל אני חייבת לספר לך משהו: "הבן שלי עכשיו ב'בלינסון' הוא לא יכול ללכת על הרגליים, חושדים לחיידק שפוגע בעצבים..."



היא אומרת לי: "מה את אומרת??!! זה משמים! תקבלי על עצמך גרביים עבות אני אומרת לך יהיה לך ישועות".



הלכתי. חזרתי הביתה שכחתי מזה. אני באה לרוץ לאוטובוס ופתאום אני נזכרת ברות, אמרתי: 'רגע, אם אני אשים גרביים עבות אני אציל את הרגליים של הילד שלי...? טוב אני אנסה מה יכול להיות?'.



בבית לא היו לי גרביים עבות, היו לי גרבי ספורט שהייתי שמה אותם כשהייתי הולכת לעשות כושר, הם לא היו ארוכות אבל לפחות היו עבות. וככה הלכתי עם גרבי ונעלי ספורט.



הגעתי ל'בית החולים' נכנסתי למחלקה, קוראים לי בדחיפות: "גברת מיטל, עשינו בדיקת דם דחופה לבן שלך, בבדיקת דם מסתבר שכן יש חיידק". הרופא אומר לי: "אני לא רוצה לאכזב אותך, אני אומר לך את כל האמת, 99 אחוז!! שזה החיידק הזה, האחוז היחיד שנשאר לך זה אולי שכשהאחות הכניסה את המחט לעשות לו את הבדיקת דם, נדבק חיידק אחר מהאוויר שהוא לא מסוכן והוא זה שנכנס לדם... אנחנו קיבלנו תוצאות שיש חיידק אבל עדיין לא קיבלנו את השם שלו. תראי, אני לא רוצה לאכזב אותך, זה נדיר מאוד שזה החיידק הלא מסוכן...".



הייתי נורא מבולבלת. כל אותו הלילה ישנתי עם הבן שלי במחלקה.



בבוקר הרופא מגיע ואומר לי בהתרגשות: "תקשיבי גברת מיטל, אני לא מאמין! זה חיידק שנתפס על המחט מהאוויר, זה לא החיידק המסוכן. אבל איך זה יכול להיות...?".



בסוף גילו שיש לילד סדק קטן שאינו מזיק שלא ראו אותו קודם. היה ברור לי שזה בגלל הגרביים.





* * *




באותו זמן אבא שלי הלך ברחוב מרכזי ונפל לכביש ליד גלגלי אוטובוס. נקרע לו ווריד ראשי ביד ימין ונהיה לו נמק הוא לא יכל להניח תפילין, הדם הפסיק לזרום והיד נהייתה לאט לאט שחורה...



ארגנתי מיד שיקראו כל יום אני ואחיותיי ספר שלם של תהילים, אבל ראיתי שהמצב לא משתפר כלל אלא הולך ומחמיר... אמרתי: 'ידיים זה גפיים, גפיים זה גם רגליים, אני אקבל על עצמי ללכת בחצאיות ארוכות לרפואת ידו של אבי, אבל מאיפה אני אביא עכשיו חצאיות ארוכות?' מזונות הפסקתי לקבל, כסף לא היה לי וגם לא היה לי ממי לבקש, אבל נזכרתי שמתוך שמונה חצאיות קצרות שהיו לי (כל אחת בסביבות ה-350 שקל), הייתה לי חצאית אחת ארוכה שהייתי עושה איתה עבודות של אקונומיקה. לקחתי ולבשתי אותה, אמרתי: 'רבונו של עולם החצאית הזאת תקדש אותי'.



אני זוכרת שיום יום במשך חודש וחצי!!! הלכתי עם החצאית הזאת יום חול, שבת, אירועים, חתונות... התאמתי לה גם חולצות ארוכות וגרביים עבות.



לאחר שבועיים אבא שלי הולך לבדיקה שגרתית. הרופא אומר לו: "אתה יודע שקרה לך נס? הדם התחיל לזרום ליד!". לאחר חודשיים היד חזרה לתפקד כרגיל...!!!





* * *




במשך חצי שנה היו לי עליות ומורדות. הצרות חזרו והתגברו. המשכתי שוב ללכת עם הפאה המוחצנת וחולצות צמודות, נעליים גבוהות, עדשות ירוקות...



אותה חברה שהכניסה אותי לשיעור בביטחון, הכירה לי רב אחד מאוד מאוד גדול בירושלים שהוא היה איתי בקשר רציף, והוא אמר לי: "תראי, אם את מקבלת על עצמך להתנתק מכל הליכלוך; מהאינטרנט, מהשירים הלא טובים, מהחברה הלא טובה... במשך חצי שנה, אני אתפלל עליך. את מכירה אותי ואת יודעת מה אני עושה למען עם ישראל. את מאמינה שה' מקבל את התפילות שלי... את מאמינה בזה?" אמרתי לו: "כן"



"אז בואי נעשה את העסק הזה"



אמרתי לו: "תראה כבוד הרב אני לא אשקר לך, אני לא יכולה לומר לך כן ואז מאחורי הגב אני אעשה דברים אחרים, אני מציעה שבמידה ואחרי חצי שנה אם אני לא אזכה לזיווג האמיתי שלי, אני חוזרת למעשים שלי"



הוא אומר לי: "אם לאחר חצי שנה זה לא מצליח, את חוזרת למעשים שלך ואני מקבל את כל הגיהנום שלך"



אמרתי לו: "עשינו עסק?"



"עשינו עסק"



"טוב אז תכתוב לי את זה שכשאגיע לבית דין של מעלה... זה יהיה עליך"



אמר לי: "עלי!".



זה היה בראש השנה. מראש השנה ועד פסח הלכתי והתעליתי... אני זוכרת שבחודש שבט שמעתי איזה שיעור חזק של הרבנית מהשיעור, ולאחר השיעור רצתי לחנות מטפחות, היה לי 10 שקל בכיס וביקשתי מטפחת.



באותם ימים סיפרה לי חברה - באותו זמן שהייתי אצלה בבית - שהיא הייתה במשטרה ושמעה שמדברים עלי ועל הילדים שלי... לא הבנתי מה אבל הבנתי שמשהו ממש רע נרקם מאחורי גבי.



יצאתי מהבית שלה. קיבלתי סחרחורת... התחלתי לבכות.



הגעתי לבית. ידעתי שהייתי צריכה לעשות משהו גדול להציל את הילדים שלי. חשבתי מה אני יכולה לעשות? ואז נזכרתי...



מטפחת!!! איפה המטפחת???



אני רצה בכל הבית הופכת את כל המדפים... מחפשת בארונות... איפה המטפחת?



בסוף מצאתי אותה זרוקה מאחורי ערימה של בגדים, שלפתי אותה משם.



החלטתי לשים אותה רק בשבת. הדלקתי נרות שבת ושמתי את המטפחת.



אם פעם היו אומרים לי לשים מטפחת, הייתי אומרת לאותה אחת שהיא צריכה אשפוז, אני?! מטפחת??! זה שייך לסבתות שלי לא אלי.



כששמתי את המטפחת, הפחד הכי גדול שלי היה מה יגידו? 'מסכנה הייתה נשואה לבשה פאה, התגרשה שמה מטפחת... מסכנה... פעם היא הייתה בסדר'. אבל לא היה איכפת לי, ידעתי שזה או המטפחת או הילדים שלי.



שמתי את המטפחת, ברכתי שהחיינו הילדים שלי הסתכלו עלי. הרגשתי שנשפך עלי שפע של קדושה ממרום. אני לא יכולה לתאר את זה במילים, זה היה רגע מאוד מרומם מאוד מיוחד. זה היה הרגע של החיים שלי הרגשתי מה פירוש המילה "שכינה" מה זו "נשמה יתירה".



השבת כמעט הסתיימה והגיע זמן סעודה שלישית. הייתי אמורה כבר לרדת למטה. השכנות דפקו כבר בדלת וקראו לי: "מיטל נו תרדי כבר...".



היה לי לחץ גדול לרדת עם המטפחת. הרגשתי שאני קופצת לבריכה של מים רותחים.



אמרתי לעצמי: 'מיטל, תעצמי עיניים וקפצי'.



ירדתי למטה. השתדלתי כמה שיותר להסתיר את עצמי.



אני באה לראשונה ואומרת לה: "איך המטפחת?"



היא אומרת לי: "לא שמתי לב, ממש חמודה"



אמרתי לעצמי: 'מה?? היא לא שמה לב?'



המשכתי לשניה, אני אומרת לה: "איך המטפחת?"



היא אומרת לי: "ממש מתאים עליך, רגע... מה אף פעם לא הלכת עם מטפחת? נדמה לי שראיתי אותך פעם עם מטפחת"



כשבאתי לחברה השלישית כבר לא אמרתי כלום והיא לא אמרה לי כלום. היא אפילו לא שמה לב שיש לי מטפחת. ואז הבנתי שכל המחשבות האלו דמיוניות, אף אחת לא מסתכלת עליך איך את נראית כל אחת מסתכלת רק על עצמה.



הסתיימה השבת. אמנם לא רציתי לחזור לפאה לא היה לי חשק יותר, אבל הכוח של הסטרא אחרא היה כל כך חזק שעדיין לא הצלחתי לזרוק את הפאה. אבל כבר מאז ששמתי את המטפחת באותה שבת והיא נשארה לצמיתות על ראשי, פתאום נעלמו כולם!



אחת שעובדת במשטרה שהתעסקה עם כל הסיפור שלי עם הילדים... עברה למקום אחר. גם התיק עבר לעיר אחרת... אותה אחת שהייתה ברווחה נעלמה... הגרוש נעלם, שנתיים וחצי כבר לא מוצאים אותו... פשוט כולם עזבו אותי. בחסדי ה' יתברך הילדים שלי נשארו איתי.



אני בעיקרון הייתי פאנית במשך שנתיים. למדתי פאנות עשיתי תעודה, ושנתיים עבדתי בזה. סחרתי קצת בפאות והייתי מסרקת פאות... שיער זה היה דבר שמאוד יקר לי, אני כל כך אהבתי שיער ששיער זה היה הכל בשבילי. היו ימים שהייתי יושבת ומלטפת את הפאה והרחתי את הריח של השיער של הפאה... לכן היה לי מאוד קשה להתנתק מהפאה ולזרוק אותה.





* * *




הכרתי איזו בחורה ממש באותו שבוע. יום אחד היא אומרת לי: "ביום שני שורפים אצלי פאה, בואי את מוזמנת אלי"



אמרתי לה: "יש לי גם פאה"



היא אמרה לי: "מה?? אני לא מאמינה לך... יש לך פאה תביאי אותה"



אמרתי לה: "אני לא חייבת לך שום דבר..."



כל אותו יום שני היא מתקשרת ומתקשרת ולא מניחה לי.



אמרתי לה: "אני אחשוב"



"טוב, אבל תבואי, אפילו אם לא תביאי את הפאה תבואי"



אמרתי לעצמי: 'מה איכפת לי, אני אבוא עם הפאה ואגיד לה שתשמור אותה, ואם תהיה לי ישועה אני אשרוף אותה!'



באתי אליה עם הפאה.



אמרתי לה: "כל חיי הנישואין שלי סבלתי, ועכשיו אני בשיא המשבר שלי... מה פתאום בגלל שאשרוף את הפאה האומללה הזו תהיה לי ישועה הרי במילא אני לא לובשת אותה?"



היא אומרת לי: "תקשיבי טוב, אני אגיד לך דבר אחד, היום יום שני, אם את לא רואה השבוע ישועות אני קונה לך פאה יותר יפה! מה את אומרת?" - אני יודעת שהיא אשה מאוד עשירה והיא מסוגלת - "אני כותבת לך בכתב ידי התחייבות שאני קונה לך פאה חדשה במידה ותוך שבוע את לא רואה ישועות!".



הייתה שם עוד בחורה שהייתה פרודה מבעלה, ששרפה שם את הפאה. והחלטתי שגם אני אשרוף, מה יכול להיות...??



אני רוצה לומר לכן שקרה לי שם דבר נורא מוזר.



אני שורפת את הפאה ואני לא מרגישה שום הרגשה. ככל שהאש מכלה את הפאה לא הרגשתי שום תחושה. אבל כשהאש הגיעה לשערות האחרונות, פתאום הרגשתי שנפל מסך שחור!! פתאום רצים לי בראש מחשבות... תפסתי את התהילים ואמרתי: "אוי, אלוקים, מה עשיתי??? איך החטאתי איך הכשלתי איך הלכתי... למה???" ואז התחלתי לחשוב על כל גבר שהסתכל עלי אני אתן את הדין על כל הרהור... "אבא תסלח לי כי אני לא ידעתי פשוט לא ידעתי, אני לא עשיתי את זה בכוונה... איך אני אצליח לכפר על זה???" אמרתי לקב"ה: "אבא, אני מבטיחה לך בלי נדר שאני אישית אשרוף 7 פאות של נשים לכבודך אני אלך ואזעק בכל מקום שרק אוכל לשרוף פאה!!! אבא סליחה!!! אבא לא ידעתי!!! לא ידעתי!!! סליחה!!! סליחה...!!!" - פרצתי בבכי.



עד היום זכיתי לשרוף 9 פאות!!!



חזרתי הביתה. לא עברו יומיים מאז ששרפתי את הפאה, קבלתי הצעת עבודה מדהימה גם לפי השעות שביקשתי וגם לפי כל הנתונים שרציתי. התחלתי לקבל גם הצעות שידוכין. באמת היו לי ישועות!



הגיע פסח. לא הכרתי עדיין את הזיווג האמיתי שלי ואז... שוב נפלתי.



הודעתי לרב שלא הייתה לי ישועה ואני חוזרת לסורי לאינטרנט לסרטים לכל השטויות...



הוא אמר לי: "את צודקת, אבל תחשבי על זה".



יומיים אחרי, הייתה לי שיחה עם חברה שלי טובה, היא אמרה לי: "תקשיבי, כל מה שעשית עד היום במשך החצי שנה הזאת, למה עשית את כל זה? לצורך עצמך! לצורך האינטרסים שלך!



אבל עכשיו אם תמשיכי... זה יהיה רק לשם שמים! ומזה הקב"ה כל כך ישמח!!!".



אהבתי את הרעיון הזה... אני אוהבת אתגרים...



אמרתי לה: "מתאים לי! מהיום אני עושה רק לכבוד ה'".



באמת חזרתי למוטב, לאט לאט יצאתי מכל השטויות... היה לי מאוד מאוד קשה. היו לי עליות וירידות עליות וירידות, אבל ברוך ה' לבסוף עליתי ועליתי.



אבל החלו קשיים כלכליים. הפסקתי לקבל מזונות, נאלצתי לעזוב את העבודה שעבדתי בה, נכנסתי לעבוד במשק בית.



מעובדת בנק מצליחה שמרוויחה הרבה מאוד - נאלצתי לשטוף שירותים של אנשים.



הייתי בוכה ובוכה... שנה וחצי עבדתי במשק בית. העבודה במשק הבית הרסה אותי רגשית נפשית ופיזית. אני מאוד עדינה וזה לא מתאים לי פיזית, וגם רגשית זה מאוד שבר אותי.



בכיתי לה' ואמרתי לו: "אני יודעת שכל מה שאתה עושה בשבילי זה הכל לטובה".



אמרתי לה': "גם אני עושה משק בית, גם נהיו קשיים כלכליים, אבא מה אתה רוצה ממני? רק תן לי סימן".





* * *




אחרי בכיות רבות של חודשים אני חולמת חלום: חלמתי שאני שוטפת שירותים ויש את המקל שאיתו מנקים את השירותים, ואז באה דמות ענקית מכוערת ושחורה ומקטרגת עלי... ואני לוקחת את המקל הזה ודוחפת לו בתוך הפה והוא מצטמק ומצטמק עד שנהיה קטן ומת.



התעוררתי ולא הייתי צריכה יותר הסברים. אמרתי לה': "אבא, תודה. הבנתי את המסר ששלחת לי. מהיום אני רוקדת ומנקה בתים".



המשכתי לנקות בתים וידעתי שאני מכפרת על כל המעשים הרעים שלי ועל כל ההכשלות שהכשלתי.



הלכתי ושקעתי יותר ויותר בעבודה הזאת. מאוד מאוד נשחקתי פיזית ונפשית, עד שאחרי שנה וחצי... הלכתי לחברה שלי טובה והתחלתי לבכות לה.



במשך שעה בכיתי ובכיתי... אמרתי לה: "תראי, אני לא יכולה יותר!! אני יודעת שה' מקיים את התורה... אז אם ה' מקיים את התורה כתוב בתורה שהקב"ה העניש את אדם ואת חוה... אדם הראשון נענש 'בזיעת אפך תאכל לחם'. חוה נענשה 'בצער גידול בנים'. אבל אני נענשתי גם על אדם הראשון וגם על חוה?! למה?? אני יותר לא מוכנה, לא מוכנה...". בכיתי כל כך.



היא מסתכלת עלי המומה ואומרת לי: "מיטל, את עם האמונה שלך, מדברת ככה?!..."



אמרתי לה: "גם אני נשברת לפעמים, אבל אני לא מוכנה יותר, אני רוצה שה' יציל אותי!".



פניתי לקב"ה ואמרתי לו: "ה' עכשיו אתה פה ואתה שומע אותי... תוכיח לי שגם אתה מקיים את התורה! שאני לא צריכה להיענש גם את העונש של אדם וגם של חוה...".



כנראה שבאותו רגע נפתחו שערי שמים וה' שמע את התפילה שלי.



באותו שבוע התארחו אצלי זוג עם ילדים והבעל ראה תמונה שלי עם פאה.



הוא אומר לי: "מה היית עם פאה?!... למה החלפת למטפחת? הלוא את גרושה את פנויה?"



אמרתי לו כך: "כשהייתי נשואה התאמצתי להיות פנויה, אז ה' אמר לי מה הבעיה? את רוצה להיות פנויה? בואי תהי פנויה!... ועכשיו - אבא שבשמים אתה שומע אותי - אני פנויה אבל אני נראית כמו נשואה, אז תעשה שאני אהיה נשואה".



לאחר חודש פתאום ה' כיון אותי למקום שמשם קיבלתי הצעת עבודה מכובדת, שכמעט מכפילה!! את הסכום שהייתי מקבלת במשק בית. וגם ישועות מדהימות ראיתי עם הילדים - ממש רואים זאת עין בעין איך שכל הבית השתנה - הכל שליו ורגוע, זורם על מי מנוחות. ועוד עשרות רבות של מקרים שהשתנו לטובה... יצאתי סופית מכל אותה תסבוכת שהייתי שקועה בה הן ברוחניות והן בגשמיות.



את כל המתנות הנפלאות הללו - קיבלתי מבורא עולם! וזה נזקף לזכותם של המטפחת והבגדים הצנועים... זה ברור!